הפרעות תקשורת- תחלואה נלווית ואבחנה מבדלת

כל הלקויות שעל פני הרצף האוטיסטי מתייחסות לקושי משמעותי, כרוני בשלושה תחומים מרכזיים:

תחום חברתי: קושי באינטראקציה איכותית עם בני גילם ועם הסביבה.

תחום תקשורתי: התפתחות שפה ומשחק

תחום התנהגותי: התנהגות חזרתית, מצומצמת, נוקשה, תחומי עניין מוגבלים ולעיתים יוצאי דופן.

יש לקחת בחשבון שכאשר האבחנה של ההפרעה התקשורתית ניתנת לפני גיל שנתיים, ייתכנו שינויים משמעותיים ושיפור רב בתפקוד התקשורתי ויש להתייחס אל האבחנה כאבחנה "על תנאי". 

את ההפרעות בתחום התקשורת ניתן לאבחן כבר בגיל הינקות, אבל יש להיות זהירים ולהבדיל בין שלושה מצבים אפשריים-

Late bloomers- עיכובים בהתפתחות המערכת התקשורתית

קשיים במערכות אחרות אשר משפיעים על התקשורת

הפרעת תקשורת יציבה וחמורה יותר.

הקושי הגדול באבחון של הפרעת תקשורת נובע מכך שקיימת תחלואה נלווית (קומורבידיות) אשר לעיתים מקשה על ההבחנה מה ראשוני ומה משני וכן נובעת מכך שקיימות הפרעות התפתחותיות ונפשיות נוספות שבהן תיתכן פגיעה משמעותית ביכולת התקשורתית – חברתית של הילד ותישאל השאלה האם קיימת הפרעת תקשורת ראשונית או שהקשיים התקשורתיים הם משניים להפרעה התפתחותית או נפשית אחרת.

ישנן הפרעות אשר אינן נכללות בספקטרום האוטיסטי אך בפועל יגרמו לכך שנראה ילד עם ליקויים ביכולת ליצירת קשר בינאישי וליקויים בתקשורת הבינאישית שלו. חשוב מאוד שנכיר את ההפרעות האלו, כיוון שלעיתים ילד יכול לסבול מכמה סוגי הפרעות במקביל (קומורבידיות) וכן כיוון שייתכן מצב שבו ילד קיבל אבחנה של ASD (במיוחד אם היא ניתנה בגיל צעיר) ותוך כדי השהות שלו בגן הטיפולי וקבלת מעטפת טיפולית תתחדד האבחנה שלו ותתברר ההשפעה של הפרעות אחרות על היכולת התקשורתית שלו. 

למשל ילד שיש לו: חרדה+איחור שפתי+ ADHD יראה קשר עין לא עקבי, קשיי שפה, קשיים במשחק, קשיי תכנון והתארגנות וכן התנהגויות חריגות.

תחלואה נלווית (קומורבידיות)-

בתחלואה נלווית או קומורבידיות בלועזית הכוונה היא למצב שבו בנוסף להפרעת התקשורת שמוגדרת כאבחנה העיקרית שלו, הילד סובל מהפרעות נוספות. התחלואה הנלווית לאוטיזם שכיחה ומשתנה לאורך השנים. כמעט כל ילד שמאובחן כבעל הפרעת תקשורת יראה, בשלב מסוים של חייו, אחת מההפרעות האלו.

דוגמאות לתחלואה נלווית:

פיגור שכלי

הפרעות קשב וריכוז- ADHD

הפרעות ספציפיות של דיבור ושפה SLI –

 DCD ודיספרקסיה

הפרעת התנגדות-סרבנות- ODD

 הפרעה אובססיבית-קומפולסיבית- OCD

 הפרעות חרדה

 הפרעות באפקט (התקפי זעם, שינויים במצבי רוח)

הפרעות  בשינה, אכילה ובררנות

 טיקים

אפילפסיה

למה חשוב לאבחן תחלואה נלווית בנוסף לאבחנה של אוטיזם?

בעיקר- כדי לטפל טוב יותר. ילד שיש לו בעיות של קשב וריכוז לדוגמא, בנוסף לניתוק התקשורתי המאפיין את האוטיזם, ייטב לו מאוד אם יטופל בסביבה מופחתת גירויים ויזואליים ואודיטורים.

כדי להתאים טיפול תרופתי- ילד שיש לו הפרעת חרדה קשה אשר יוצרת תמונה של ילד מסוגר, או שהחרדה בנוסף לאוטיזם גורמת לו להיות אף יותר מסוגר בעצמו, יוכל להיתרם מתרופות מפחיתות חרדה, וזאת בניגוד לילד שאין לו בעיית חרדה אשר לו טיפול כזה לא יהיה יעיל.

פרוגנוזה- אבחון טוב נותן פרוגנוזה טובה יותר של הילד. הבנה מעמיקה יותר של הבעיה מאפשרת לנו לחזות טוב יותר.

להתאים את המסגרת החינוכית הטובה ביותר עבור הילד- במידה ולילד הפיגור השכלי משמעותי יותר מאשר האוטיזם, יכול להיות שהמסגרת המתאימה לו יותר היא מסגרת של פיגור, או להיפך, ילד שנמצא במסגרת של פיגור ונראה כי האוטיזם שלו משמעותי יותר וטיפול אינטנסיבי בתחום זה יכול לעזור, יוביל אותו למסגרת חינוכית מתאימה יותר.

אבחנה מבדלת-

אבחנה מבדלת מייצגת את השאיפה של המאבחן לבודד את הסימפטומים השונים הקיימים, לבחון אותם ולהגיע למסקנה מהי האבחנה הראשית והעיקרית שממנה סובל המאובחן. בתחום אבחון הפרעות התקשורת יש צורך לבחון האם הילד סובל מהפרעות התפתחותיות ונפשיות אחרות שיכולות להסביר את הסימפטומים הנראים (קשיים ביצירת קשר חברתי, התנהגות חזרתית, קשיים בשפה ותקשורת). הפרעות אפשריות לאבחנה מבדלת: 

הפרעות בויסות-

אבחנה של הפרעות בויסות מתייחסת לקשייו של ילד בויסות רגשות והתנהגויות, וכן קשיים בתגובה לגירויים תחושתיים, קשיים אשר מובילים לליקוי בהתפתחות ובתפקוד. לילדים מסוימים יש קושי בעיבוד הקלט התחושתי, אשר עלול להפריע בהתפתחות היכולת למיומנויות חברתיות ולהתפתחות רגשית וכן עלול להפריע להתנסות של הילד בפעילויות תואמות גיל. ככל שהילד מתקשה יותר בויסות הקלט החושי והרגשי, הוא נאלץ להשקיע אנרגיות רבות בכדי להשיג איזון וויסות וכן הוא מוצף יותר בתחושות לא נעימות מהסביבה וברגשות שליליים ואז הוא נוטה להיות מרוכז בעצמו, טרוד ולא מתעניין ביצירת קשרים בינאישיים ובהסתגלות לסביבה החברתית- הוא יהיה פחות פנוי וזמין להתחברות עם אחרים. הסביבה החיצונית נתפסת לעיתים כדבר שהילד רוצה להימנע ממנו ומפחד ממנו והדבר מביא להתנגדות ולהסתגרות מפני הסביבה.

הפרעות בהתקשרות-

הפרעות התקשרות מתייחסות ליחסים שבין הילד להוריו כאל המוקד של ההפרעה. הפרעה זו מתרחשת בהקשר של חסך רגשי בטיפול בילד או בהקשר של התעללות בילד. כאשר קיימת הפרעה בהתקשרות לדמות המטפלת, משמע שקיים ליקוי עמוק וקבוע בתחושת הביטחון והאמון של התינוק או הפעוט, דבר הפוגע בקשרים בינאישיים, בתפקוד חברתי ובחקירת הסביבה.

התסמינים של ההפרעה מופיעים לפני גיל חמש והם מוסברים על ידי מצבים שבהם לילד הייתה אפשרות מוגבלת ליצור התקשרות בררנית ומכוונת למטפל הראשוני שלו (האם בד"כ). זה קורה כאשר ישנם שינויים תכופים במטפל הראשוני או בשל חוסר סיפוק של צרכים רגשיים בסיסיים (נחמה, חיבה, גרייה), למשל כאשר ההורה מדוכא באופן חמור. ישנם שני דפוסים של הפרעות התקשרות:

דפוס נסוג או מעוכב: הילד מחפש בצורה מינימלית ונדירה נחמה ממבוגר בעת מצוקה וקיימת הדדיות חברתית מופחתת או חסרה מבחינת יצירת קשר עין, בשיתוף הדדי, ובתקשורת מילולית ולא-מילולית.

דפוס לא מובחן: הילד מכוון התנהגויות התקשרות בצורה לא מובחנת ולא בררנית. למשל לא מהסס לגשת ולהפגין חיבה למבוגרים לא מוכרים ואפילו בסביבות לא מוכרות אינו חש צורך להיעזר במטפלים שלו.

הפרעות קשב וריכוז-

להפרעות בקשב וריכוז ישנם שלושה מאפיינים עיקריים:

קושי בויסות ומיקוד הקשב- למשל קושי להישאר מרוכז לאורך זמן במטלה, מוסחות על ידי גירויים חיצוניים, שכחנות וכו'

היפראקטיביות- למשל תנועתיות רבה, קושי לשבת בכיסא, דיבור ללא הרף ומוגזם, קושי לעסוק בפעילות בצורה שקטה.

אימפולסיביות- למשל קושי לחכות לתורו, מפריע לאחרים וקוטע אותם, מתקשה להקשיב להסבר של המשחק.

על מנת שתינתן האבחנה, הסימפטומים צריכים להתרחש לעיתים קרובות למשך שישה חודשים לפחות, ברמה שפוגעת בתפקוד החברתי, הלימודי והתפקודי של הילד ועליהם להתקיים בשתי סביבות לפחות של הילד (למשל בבית ובגן).

ילד הסובל מקשיי קשב, מתקשה להקשיב, להתמקד, דעתו מוסחת בקלות על-ידי גורמי הפרעה אישיים-פנימיים ועל-ידי גורמים סביבתיים. גירוי אישי, "פנימי", יכול להיות: מוטרדות ותחושת אי-נוחות אישית בעקבות רגישות-יתר וקושי לווסת גרויים ותגובות, כגון: בגד לא נוח, גרוד, כאב, אי-נוחות זמנית. גורמים סביבתיים: רעש, התרחשות בסביבה, מראה מסויים, אירוע חזותי או שמיעתי, וכיו"ב. ילד המתקשה לווסת את התגובות הגופניות שלו לגירויים פנימיים או חיצוניים ודעתו מוסחת בעקבותיהם באופן שהוא אינו מסוגל להתארגן לפעילות או להמשיך בפעילות. ילדים אלו נוטים להיות חולמניים, איטיים, מפוזרים ומנותקים חברתית.

ילדים אלו מתקשים בתפקודים הניהוליים שלהם. אלו התפקודים המוחיים האחראים על זיכרון עבודה, על היכולת לתכנן דרך פעולה, על פתרון בעיות ועל וויסות של מצבי רוח, מוטיבציה ועוררות.

בגיל הצעיר, ילדים אשר סובלים מקשיים בקשב והיפראקטיביות יכולים לגלות גם קשיים בתפקוד החברתי והבינאישי שלהם. למשל, הם מתקשים להישאר בתוך אינטרקציה בינאישית לאורך זמן, אפילו ברמת היכולת לשמור על קשר עין לאורך זמן מספק, הם מתנתקים במהירות מפעילות הדדית משותפת כיוון שדעתם מוסחת מגירוי חיצוני או בגלל האימפולסיביות שלהם. הם מגיבים בעוצמה רגשית גבוהה ומתקשים לווסת את רגשותיהם ואז הם פחות ערניים ופתוחים לזולת ויותר ממוקדים ב"סערה" הפנימית שלהם. הם מתקשים באינטראקציות עם ילדים אחרים, בשל הסיבות האלו וכן בשל נטייתם להתנהגות תוקפנית ולעיתים דחויים בקרב בני גילם. 

הפרעות חרדה-

ילדים ובני נוער סובלים מחרדות בדיוק כמו מבוגרים. אירועים מלחיצים בחיי היומיום, כדוגמת תחילת לימודים בבית הספר, עזיבת מקום מגורים, מעבר למקום חדש או אובדן הורה – עשויים לגרום להתפתחות הפרעת חרדה. יחד עם זאת, גורם לחץ מסוים אינו בהכרח תנאי מקדים להתפתחות הפרעה.

חרדה חברתית Social Anxiety Disorder (SAD)

SAD מאובחנת לרוב באמצע שנות העשרה, אך מצויה גם בקרב ילדים בגילאי טרום בית ספר ובית ספר יסודי. אם אין מטפלים בהפרעה זו בשלב מוקדם, היא עשויה להימשך לתוך תקופת הבגרות ועלולה להעמיד את הילד בסיכון ונטייה לדיכאון.

 מאפיינים:

*        פחד מפני סיטואציה חברתית אחת לפחות (התחלת הגן) או סיטואציה הכוללת ביצוע של משימה מסוימת (למשל: מפגש בגן).

*        פחד ברור בעת הימצאות עם קבוצת בני אותו גיל או בשעת הימצאות עם מבוגרים.

*        כאשר הילד נמצא במצבי פחד הוא סובל מתסמיני חרדה פיזיולוגיים:הזעה, דפיקות לב מואצות, כאבי בטן,  תחושת סחרור, בכי, התקפי זעם, קיפאון.

*        הימנעות ממצבים המעוררים פחד, או תחושת חרדה.

*        פגיעה ברמת הביצוע והעשייה בבית הספר או/ו ההגעה לבית הספר

*       פגיעה ביכולת ליצור קשרים עם קבוצת בני אותו הגיל או לפתח ולקיים מערכות יחסים.

 SAD בתקופת הילדות יכולה להתבטא במספר אופנים שונים:

*        חרדת נטישה (Separation Anxiety Disorder )

*        בחירה סלקטיבית להימנע מדיבור (אילמות) (Selective Mutism)- ללא פירוט

חרדת נטישה  Disorder Separation Anxiety 

ילדים רבים סובלים מחרדת נטישה התפתחותית בגילאים שבין כ 9 חודשים ל- 3 שנים. בגיל זה סביר שילד יחוש חרדה מסוימת כאשר הורה עוזב את החדר או יוצא מתחום הראייה של הילד. לרוב ניתן להסיח את דעתו של הילד מתחושה זו. גם תגובה של בכי כאשר הילד נשאר במעון יום או בגן היא שכיחה, והבכי נרגע כאשר הילד מתחיל להתערות בסביבה.

בדרך כלל ילדים בגיל 4 מסוגלים להיפרד מהוריהם. אם לא – הבעיה עלולה להיות הפרעה מסוג חרדת נטישה, תופעה המשפיעה על כ 4 אחוז מכלל הילדים. במצב כזה הילד חווה מצב של חרדה קיצונית כל אימת שהוא רחוק מהבית או מצוי בנפרד מההורים או מהאחראים על הטיפול בילד. במקרה כזה, קיים רצון מוגזם לשמור על קשר עם האדם שהילד חש בחסרונו.  געגועים עזים הביתה ותחושת אומללות מכך שהילד אינו מצוי עם הקרובים לו הם שכיחים ביותר. בשעת הפרידה הילדים חווים בדרך כלל פחדים וחששות באשר לבריאותם וביטחונם של הוריהם.

ילדים הסובלים מהפרעה מסוג חרדת נטישה עלולים:

*        להימנע מללכת למקומות שונים לבדם, ללא ליווי.

*        לסרב ללכת לבית הספר או לגן

*        לסרב לישון אצל חברים.

*        להתלוות להורה לכל מקום.

*        לדרוש שמישהו יישאר אתם בזמן שהם הולכים לישון או להופיע בפתאומיות בחדר השינה של הוריהם במהלך הלילה.

*        להתעורר מחלום בלהות שחלמו על היותם מופרדים מהאנשים שהם אוהבים.

הפרעה מסוג חרדת נטישה עשויה להופיע לראשונה בכל גיל קודם לגיל 18, אך שכיחותה גבוהה ביותר בקרב ילדים בגילאים 9-7.

הפרעת חרדה מוכללת Disorder   Anxiety Generalized   - GAD

הפרעה מסוג זה משפיעה לרוב על ילדים בגילאים 11-6. היא מאופיינת בדאגה מוגזמת ותחושת חרדה לגבי דברים רבים, כולל, בין היתר: הישגים וכישורים בתחום הספורט, דייקנות, סוגיות משפחתיות, רעידות אדמה, בריאות ועוד.

הילד הסובל מהבעיה אינו מסוגל לשלוט בתחושת הפחד וזו מפריעה לפעילותו היומיומית. התסמינים הפיסיים של GAD  כוללים: תחושת חוסר מנוחה, לאות, אי יכולת להירדם, קשיי ריכוז, תחושת אי שקט ועצבנות, שרירים מתוחים.

ילדים הסובלים מ-GAD נוטים לדרוש מעצמם הרבה, שואפים לשלמות ולעתים מבצעים משימות באופן חוזר ונשנה, בכפייתיות. לעתים הם מבקשים אחר אישור ותמיכה בלתי פוסקים מאחרים.

לדוגמא מגיע ילד שההורים מתארים אותו כמתעסק כל היום עם מכוניות משטרה, מסדר אותם וכד'. אומר "המשטרה תגן עלינו, השוטרים הם חזקים". בכל חנות מבקש לקנות מכונית משטרה, חייב לגשת לכל שוטר שהוא רואה.

מנגנון הגנה בפני חרדה של התכנסות או נסיגה מקשר הוא מנגנון הגנה מוקדם מאוד, אשר גם תינוקות רכים עושים בו שימוש, למשל מול גירוי שמציף או מפחיד אותם. אבל כאשר מדובר בילד שחווה חרדה רבה ולומד להשתמש במנגון הגנה זה בצורה מופרזת ומוגזמת, יכולות להתפתח התנהגויות אשר נראות דומות לאוטיזם. בשביל להגן על עצמו מפחדים ומחרדה הילד מסתגר בעצמו, מצמצם את הקשר שלו עם העולם החברתי ומוצא נחמה בפיתוח של עולם פנימי דמיוני.

דכאון בגיל הילדות-

מצבים דכאוניים קיימים גם בתקופת הגיל הרך. מצבי הדיכאון יכולים לכלול :

הפרעה דיסתמית- הפרעה כרונית במצב הרוח, כלומר מצב רוח דיכאוני ברוב הימים, הכוללת לפחות שני סימפטומים דיכאוניים,  נמשכת לפחות שנה. הפרעה זו פוגעת בהתפתחות היחסים החברתיים של הילד, בהתקשרות שלו להוריו ובהתפתחות מיומנויות חברתיות.

הפרעה מאג'ורית- מאופיין באפיזודה יחידה או חולפת של דיכאון. מדובר בהתפרצות חמורה יותר, הכוללת יותר סימפטומים (חמישה לפחות), למשך שבועיים.

בגילאי 0-3 שנים התסמינים העיקריים של דיכאון הינם:

העדר חיוניות, מצב רוח מדוכא, עניין והנאה מופחתים בפעילויות תואמות גיל, למשל חקירה ומשחק חברתי או סימבולי, בכי תכוף

עיכובים התפתחותיים בשפה ותנועה.

התכנסות ואובדן עניין בסביבה האנושית, רפרטואר מוגבל של יזימה חברתית תואמת

הפרעות פסיכוסומטיות- בעיקר הפרעות שינה ואכילה, כולל שינוי במשקל או הפרעה בתיאבון, FTT מסיבות לא-אורגניות, נדודי שינה, שינת-יתר.

בגילאי 3-6 שנים התסמינים העיקריים יהיו:

בתקופה זו הילד מפתח יכולות חשיבה סימבולית, שפה, הדמיון מתפתח, וכך גם היכולת לתכנן, לשחק משחק דרמטי, ולבטא את רגשותיו. אצל ילד מדוכא בגיל זה נצפה לתסמינים העיקריים הבאים:

התנהגויות הפנמה, כולל עיכוב וירידה בתחומים חברתיים, נסיגה חברתית

התנהגויות החצנה כולל תוקפנות, תזזיתיות מוטורית

בעיות בפרידה וחרדת נטישה

בעיות שינה ואכילה

ייתכנו גם בעיות כמו הרטבה ואנקופרזיס

הסיבות להופעתה של הפרעת דיכאון אצל ילדים צעירים רבות, והן קשורות לשילוב גורמים של הילד, המשפחה והסביבה. בכדי שייגרם דיכאון צריך שיהיה שילוב בין גורמי דחק סביבתיים (אירוע שהילד חווה כמשבר) ובין פגיעות ורגישות אינדיבידואלית של הילד.

בגורמים הקשורים לילד ניתן להזכיר- גורמים גנטיים, גורמים ביולוגיים (למשל הפרשה לא תקינה של הורמונים מסויימים), טמפרמנט מולד "קשה", הפרעות שינה ועוד.

בגורמים הקשורים לסביבה המשפחתית ניתן לציין- קשיים משמעותיים ביחסים שבין האם לתינוק, למשל עקב דיכאון של האם או שינויים תכופים בדמות המטפלת, התעללות והזנחה של הילד, תקופות אשפוז ארוכות של הילד המנתקות אותו מהסביבה החברתית והמשפחתית התקינה, יחסים קונפליקטואליים מתמשכים בין ההורים כולל פרדה וגירושים  ועוד.     

SLI- Specific Language Impairment

במצב זה קיימת לקות ספציפית בשפה, למרות תפקוד קוגניטיבי תקין בתחומים לא-מילוליים, ולא בגלל איחור התפתחותי כולל, אוטיזם או מחלה. ישנן מספר הגדרות שונות ללקות שפתית. על-פי אחת ההגדרות מיומנויות השפה של הילד צריכות להיות נמוכות בשתי סטיות תקן ויותר לעומת בני גילו ולפחות סטיית תקן אחת מתחת למדדים של תפקודים לא מילוליים. כלומר, מדובר בקושי בולט, שהוא לא קושי כללי אלא ממוקד בקושי שפתי. הגדרה אחרת ללקות שפתית היא אינטליגנציה נורמלית לעומת תפקוד שפתי בעשירון התחתון של האוכלוסיה.

ילדים עם ליקוי שפתי מתקשים בחזרה על מילים ומשפטים, ומתקשים בזיכרון עבודה פונולוגי. מגבלות בכמות המידע שאפשר לאחסן בזיכרון עבודה מילולי מכבידות על עיבוד השפה.

ילדים בעלי ליקויי שפה ייחודיים מראים קשיים בקריאת המפה החברתית וקשיי התנהגות. מתקשים לעיתים בזכירת שמות חבריהם לגן ולכיתה, מתקשים בהבנת הנדרש ובפירוש מסרים לשוניים, מתקשים בהבעה, לא מפתחים מיומנויות שיח עם בני גילם, מתקשים להגן על עצמם, אינם מהירים דיים בתגובה לילדים אחרים, בוחרים לשתוק ונראים כילדים "סגורים" גם כאשר אינם כאלה.

לעתים קרובות יש אבחנות מוטעות בילדות הרכה, משום שילד בעל ליקויי שפה עשוי לפתח ולהראות התנהגות שמזכירה התנהלות של ילדים המוגדרים כאוטיסטים,

איך מבחינים? - מעבר לכך שבוחנים מאפיינים נוספים לאוטיזם כמו מאפיינים התנהגותיים, מחקרים מראים כי בקרב ASD יש נטיה משמעותית יותר לאובדן שפה (ילדים שהחלו להגיד כמה מילים בסביבות גיל שנה ואז המילים הללו נעלמו) לעומת 1% מקרב  SLI שהראו תופעה זו.

SCD Social communication disorder

SCD  הינה אבחנה חדשה אשר הופיעה לראשונה ב  DSM5. הפרעה בתקשורת חברתית הינה לקות בהבנה ושימוש בתקשורת חברתית מילולית ולא מילולית. הסובלים מההפרעה יראו ליקוי בשימוש בשפה בהקשרים בינאישיים ויתקשו לתקשר עם זולתם באופן יעיל, להסביר את עצמם ולחלוק מידע עם האחר. כתוצאה מכך יסבלו מקשיים חברתיים, לימודיים או תעסוקתיים. הקשיים המתוארים אינם מוסברים ע"י קיומה של מנת משכל נמוכה וצפויים להופיע כבר בילדות המוקדמת אך לעיתים רק בגיל מאוחר יותר, כאשר הדרישות החברתיות יעברו את סף יכולות התקשורת של הילד.

SCD  הינה הפרעת תקשורת חברתית המתאפיינת בעיקר בפגיעה בפרגמטיות כלומר ליקוי בשליטה בכללי השימוש בשפה בהקשר חברתי תקשורתי. כללים אלו, הנראים מובנים מאליו לרובנו, אינם מופנמים אצל הסובלים מההפרעה. רוב התקשורת היומיומית שלנו היא מעורפלת ודו משמעית, אך באופן טבעי נבין את המשמעות המתבקשת, על פי ההקשר בו היא נעשית. למשל, אם נשמע חבר אומר שהוא "מת מעייפות" לאחר לילה ללא שינה, נבין שהוא אינו נמצא למעשה בסכנה. אם נאמר לילד "להזיז את עצמו" בשעות הבוקר, הוא יבין כי הכוונה היא למהר ולהתארגן ללימודים ולא לזוז במרחב ללא מטרה.

לילדים עם הפרעה זו יש קושי בשימוש בשפה בסיטואציות חברתיות, כמו במתן ברכות, בשיתוף במידע, בשינוי סגנון הדיבור כך שיתאים להקשרים של סיטואציות חברתיות שונות (לדוגמא, הדיבור בשעת שיעור בכיתה שונה מדיבור בשעת משחק), בהבנת דברים מרומזים שלא נאמרו מפורשות וביכולת לספר סיפור. הם יתקשו בשמירה על כללי השיחה ההכרחיים לצורך ניהול תקין של שיחה כמו מבנה של תורות בשיחה, מיצוי רעיון ומעבר הלאה, מתן תגובה רלוונטית, התייחסות לידע של השומע, כמו כן הם עלולים לפספס את עיקר משמעות הדברים, לייחס לדובר כוונות שגויות ולהתקשות להסביר את כוונתם ועמדתם. ילדים אלו יתקשו ברכישה ובשימוש בשפה מדוברת וכתובה, יתקשו להבין ניואנסים ותת משמעויות של השפה ועל כן יתקשו גם להבין הומור, מטפורות וציניות.

בעבר ילדים עם סימפטומים אלו לרוב שויכו לקטגוריה של PDD NOS  או לקטגוריה של אספרגר.

עדיין לא ידוע על טיפול ספציפי ב SCD. מניחים כי טיפול קלינאית תקשורת המכוון לשיפור פרגמטיות השפה ביחד עם אימון בכישורים חברתיים יעזרו מאוד לילדים אלו.

ההבדל בין  ASD ל SCD:

המהדורה הרביעית של ה DSM  כללה את האבחנה  PDD ותחתיה סווגו כמה תסמונות. העיקריות שבהן: אוטיזם, אספרגר, PDD-NOS. בתהליך האבחון של הפרעות אלו, הובאה בחשבון מידת הפגיעה התפקודית בכמה תחומי חיים:

בתחום החברתי- קושי לפתח יחסים התואמים את הגיל הכרונולוגי או היעדר מניע ספונטני לחלוק הנאה, תחומי עניין או הישגים.

בתחום התקשורתי- עיכוב בשפה המדוברת או היעדרה ודיבור תבניתי.

בתחום ההתנהגותי- התנהגות רפטטיבית וסטראוטיפית, למש לעיסוק יתר ולאורך זמן בתחומי עניין סטראוטיפיים החריגים בעוצמתם ובמיקודם.

התסמונות נבדלו זו מזו בהופעה הסימפטומטולוגית של הפגיעה התפקודית. כך, אבחנה של תסמונת אוטיסטית ניתנה כאשר נצפו סימפטומים נרחבים משלושת התחומים, אבחנה של תסמונת אספרגר ניתנה כאשר סימפטומים אלו נצפו ללא פיגור וללא עיכוב שפתי ואבחנה של  PDDNOS ניתנה במקרים של סימפטומים חלקיים משלושת התחומים או מקצתם.

במהדורה החמשית אוחדו התחומים החברתי והתקשורתי ונוצרו שתי אבחנות נפרדות לקשי התקשורת המולדים: הפרעת הרצף האוטיסטי הכוללת קשיים בתחום התקשורתי-חברתי ובתחום ההתנהגותי והפרעה בתקשורת חברתית הכוללת קשיים בתחום החברתי-תקשורתי בלבד (ייתכן מיעוט של קשיים בתחום ההתנהגותי) ואינה שייכת לרצף האוטיסטי.

הסיבה העיקרית להגדרת הסיווג החדשה של אבחנת  SCD היא עדויות מהמחקר המדעי, המצביעות בין השאר על כך שיש אנשים המציגים קשיים חברתיים-תקשורתיים ללא התנהגות רפטטיבית וסטראוטיפית. האבחנה נוצרה על מנת לאפיין את קשייהם של אנשים אלו וכדי לענות על צורכיהם האבחוניים והטיפוליים.

שינויים אלו מעוררים מחלוקת בשדה המחקרי ובשדה הקליני וכן בקרב בעלי האבחנות עצמם, בשל השלכותיהם הצפויות ובשל ספקות שמתעוררים בנוגע לתקפות האבחנות עצמם. למשל, איחוד תסמונת אספרגר והתסמונת האוטיסטית תחת אבחנת  ASD החדשה מעורר תרעומת בקרב אנשים בעלי אבחנת אספרגר, הרואים עצמם נבדלים ושונים מבעלי התסמונת האוטיסטית. בנוגע לאבחנת SCD  מתקיים דיון ער בשאלה אם נכון היה להוציאה מטווח ההפרעות האוטיסטיות, בעיקר בשל ההשלכות האפשריות של הוצאה זו על האנשים המאובחנים, למשל הסרת התמיכה בהם מצד מערכות ציבוריות.

המאמר נכתב בשיתוף עם יעל קוצ'ינסקי, פסיכולוגית התפתחותית

 ​