SCD Social communication disorder

SCD  הינה אבחנה חדשה אשר הופיעה לראשונה ב  DSM5. הפרעה בתקשורת חברתית הינה לקות בהבנה ושימוש בתקשורת חברתית מילולית ולא מילולית. הסובלים מההפרעה יראו ליקוי בשימוש בשפה בהקשרים בינאישיים ויתקשו לתקשר עם זולתם באופן יעיל, להסביר את עצמם ולחלוק מידע עם האחר. כתוצאה מכך יסבלו מקשיים חברתיים, לימודיים או תעסוקתיים. הקשיים המתוארים אינם מוסברים ע"י קיומה של מנת משכל נמוכה וצפויים להופיע כבר בילדות המוקדמת אך לעיתים רק בגיל מאוחר יותר, כאשר הדרישות החברתיות יעברו את סף יכולות התקשורת של הילד.

SCD  הינה הפרעת תקשורת חברתית המתאפיינת בעיקר בפגיעה בפרגמטיות כלומר ליקוי בשליטה בכללי השימוש בשפה בהקשר חברתי תקשורתי. כללים אלו, הנראים מובנים מאליו לרובנו, אינם מופנמים אצל הסובלים מההפרעה. רוב התקשורת היומיומית שלנו היא מעורפלת ודו משמעית, אך באופן טבעי נבין את המשמעות המתבקשת, על פי ההקשר בו היא נעשית. למשל, אם נשמע חבר אומר שהוא "מת מעייפות" לאחר לילה ללא שינה, נבין שהוא אינו נמצא למעשה בסכנה. אם נאמר לילד "להזיז את עצמו" בשעות הבוקר, הוא יבין כי הכוונה היא למהר ולהתארגן ללימודים ולא לזוז במרחב ללא מטרה.

לילדים עם הפרעה זו יש קושי בשימוש בשפה בסיטואציות חברתיות, כמו במתן ברכות, בשיתוף במידע, בשינוי סגנון הדיבור כך שיתאים להקשרים של סיטואציות חברתיות שונות (לדוגמא, הדיבור בשעת שיעור בכיתה שונה מדיבור בשעת משחק), בהבנת דברים מרומזים שלא נאמרו מפורשות וביכולת לספר סיפור. הם יתקשו בשמירה על כללי השיחה ההכרחיים לצורך ניהול תקין של שיחה כמו מבנה של תורות בשיחה, מיצוי רעיון ומעבר הלאה, מתן תגובה רלוונטית, התייחסות לידע של השומע, כמו כן הם עלולים לפספס את עיקר משמעות הדברים, לייחס לדובר כוונות שגויות ולהתקשות להסביר את כוונתם ועמדתם. ילדים אלו יתקשו ברכישה ובשימוש בשפה מדוברת וכתובה, יתקשו להבין ניואנסים ותת משמעויות של השפה ועל כן יתקשו גם להבין הומור, מטפורות וציניות.

בעבר ילדים עם סימפטומים אלו לרוב שויכו לקטגוריה של PDD NOS  או לקטגוריה של אספרגר.

עדיין לא ידוע על טיפול ספציפי ב SCD. מניחים כי טיפול קלינאית תקשורת המכוון לשיפור פרגמטיות השפה ביחד עם אימון בכישורים חברתיים יעזרו מאוד לילדים אלו.

ההבדל בין  ASD ל SCD:

המהדורה הרביעית של ה DSM  כללה את האבחנה  PDD ותחתיה סווגו כמה תסמונות. העיקריות שבהן: אוטיזם, אספרגר, PDD-NOS. בתהליך האבחון של הפרעות אלו, הובאה בחשבון מידת הפגיעה התפקודית בכמה תחומי חיים:

בתחום החברתי- קושי לפתח יחסים התואמים את הגיל הכרונולוגי או היעדר מניע ספונטני לחלוק הנאה, תחומי עניין או הישגים.

בתחום התקשורתי- עיכוב בשפה המדוברת או היעדרה ודיבור תבניתי.

בתחום ההתנהגותי- התנהגות רפטטיבית וסטראוטיפית, למשלעיסוק יתר ולאורך זמן בתחומי עניין סטראוטיפיים החריגים בעוצמתם ובמיקודם.

התסמונות נבדלו זו מזו בהופעה הסימפטומטולוגית של הפגיעה התפקודית. כך, אבחנה של תסמונת אוטיסטית ניתנה כאשר נצפו סימפטומים נרחבים משלושת התחומים, אבחנה של תסמונת אספרגר ניתנה כאשר סימפטומים אלו נצפו ללא פיגור וללא עיכוב שפתי ואבחנה של  PDD NOS ניתנה במקרים של סימפטומים חלקיים משלושת התחומים או מקצתם.

במהדורה החמשית אוחדו התחומים החברתי והתקשורתי ונוצרו שתי אבחנות נפרדות לקשי התקשורת המולדים: הפרעת הרצף האוטיסטי הכוללת קשיים בתחום התקשורתי-חברתי ובתחום ההתנהגותי והפרעה בתקשורת חברתית הכוללת קשיים בתחום החברתי-תקשורתי בלבד (ייתכן מיעוט של קשיים בתחום ההתנהגותי) ואינה שייכת לרצף האוטיסטי.

הסיבה העיקרית להגדרת הסיווג החדשה של אבחנת  SCD היא עדויות מהמחקר המדעי, המצביעות בין השאר על כך שיש אנשים המציגים קשיים חברתיים-תקשורתיים ללא התנהגות רפטטיבית וסטראוטיפית. האבחנה נוצרה על מנת לאפיין את קשייהם של אנשים אלו וכדי לענות על צורכיהם האבחוניים והטיפוליים.

שינויים אלו מעוררים מחלוקת בשדה המחקרי ובשדה הקליני וכן בקרב בעלי האבחנות עצמם, בשל השלכותיהם הצפויות ובשל ספקות שמתעוררים בנוגע לתקפות האבחנות עצמם. למשל, איחוד תסמונת אספרגר והתסמונת האוטיסטית תחת אבחנת  ASD החדשה מעורר תרעומת בקרב אנשים בעלי אבחנת אספרגר, הרואים עצמם נבדלים ושונים מבעלי התסמונת האוטיסטית. בנוגע לאבחנת SCD  מתקיים דיון ער בשאלה אם נכון היה להוציאה מטווח ההפרעות האוטיסטיות, בעיקר בשל ההשלכות האפשריות של הוצאה זו על האנשים המאובחנים, למשל הסרת התמיכה בהם מצד מערכות ציבוריות.

קריטריונים של SCD  לפי ה DSM5:

קשיים מתמשכים, המתקיימים בסיטואציות טבעיות, בפרגמטיקה או בתקשורת המילולית והלא מילולית, הפוגעים בהתפתחות ההדדיות והיחסים החברתיים, ושאינם מוסברים ברמה נמוכה של יכולות שפתיות או רמה קוגניטיבית כללית.

קשיים מתמשכים ברכישת שפה דבורה והשימוש בה, שפה כתובה ואופני שפה נוספים, בהתייחס לתפקודים של הבעה נרטיבית, ביטוי עצמי ושיח.

פגיעה ביכולת לשנות את התקשורת כדי להתאים את ההקשר או את הצרכים של המאזין, כגון לדבר אחרת בכיתה מאשר במגרש המשחקים, לדבר אחרת לילד מאשר למבוגר והימנעות משימוש בשפה פרומלית מידי.

קשיים לעקוב אחר כללים של שיחה ולספר סיפורים, כגון התלבטות בשיחה, ניסוח מחדש כאשר לא מובנים, והיכולת להשתמש בסימנים מילוליים ולא מילוליים כדי להסדיר את האינטרקציה.

קשיים בהבנת מה שלא נאמר במפורש (למשל הסקת מסקנות) ומשמעות נסתרת של השפה (למשל ניבים, הומור, מטאפורות, משמעויות מרובות התלויות בהקשר של פרשנות).

היכולות התקשורתיות הנמוכות מתבטאות במגבלות תפקודיות הדורשות תקשורת יעילה כמו השתתפות חברתית, הידגים אקדמיים או תעסוקתיים, בנפרד או בצירופים שונים.

הסימפטומים חייבים להתקיים בילדות המוקדמת (אבל ייתכן שלא יתנו את ביטויים המלא עד אשר השפה והדרישות התקשורתיות יגיעו לרמה המאפשרת תצפית במגבלה).

הסימפטומים אינם ניתנים לייחוס למצב רפואי או נוירולוגי אחר או ליכולות נמוכות בתחום הדקדוק ולא מוסברים בצורה טובה יותר ע"י הפרעת ספקטרום האוטיזם, הפרעות אינטלקטואליות, עיכוב התפתחותי גלובלי או הפרעה נפשית.

מהי פרגמטיקה?

ידיעת הדובר מתי, למי, איך וכמה לומר. מושג המתייחס לתקשורת, יש בו מרכיבים מילוליים ולא-מילוליים, חוקי הפרגמטיקה תלויי תרבות. הפרגמטיקה נרכשת באמצעות התנסויות חברתיות תקשורתיות, יש בה יסוד משמעותי של התייחסות למידע והיא כוללת את המצוי מעבר למילים ומעבר לנצפה בעין.

מרכיבי הפרגמטיקה הם:

כוונות תקשורתיות- התייחסות להקשר בתוך הסיטואציה. הבנת כוומה של מסר (בקשה, פקודה, אירוניה) שמובהרת ע"י ההקשר. בחירת איפיונים שפתיים המתאימים להקשר.

הנחות/השערות אודות בן השיח- תכנון התוכן והמבנה של הדברים על פי הנחת הדובר אודות בן השיח באשר ל: הידע המוקדם שלו, הציפיות והאמונות שלו, גיל, סטטוס חברתי, הסטינג (משרד רשמי לעומת פיקניק) וגורמים הקשריים כמו היסטוריית ההתנסויות המשותפות והתוכן של השיחה הקודמת.

המבע החברתי- תחזוקה מבנית של השיח תוך התייחסות לבן השיח. ארגון המבע המילולי מונחה ע"י חוקים של החזקת נושא (יזימת נושא, תחזוקתו וסיומו). מערב בד"כ אספקת מידע רקע בתחילה ברמת משפט או טקסט, שימוש בכינויי גוף מתאימים. המידע מוצג באופן צפוי, כשהדובר נותן סימנים שהוא עומד לדבר, לקחת תור, לשנות נושא וכך הלאה. תחזוקת נושא היא מיומנות מורכבת הדורשת את היכולת לתפקד באופן גמיש תחבירית, להבין וליצור יחסים סמנטיים בעלי משמעות, לזהות ידע משותף עם בן השיח, לזהות ולפענח את הרמזים ההקשריים המשתנים וכן הלאה. כאשר חוקים בסיסיים אלה, כמו של אספקת מידע רלבנטי, נשברים, הקוהרנטיות של השיחה נפגעת.

​